אהבת חיי

מספיקות אצבעות ידיי כדי לספור את מספר הרגעים השפויים באמת בחיי.

להיזכר בהם מעלה בי חיוך ותחושה קלה של געגוע, למשהו שהיה טוב והיה קצר והשאיר טעם של עוד.
אותם רגעים ספורים בילדותי בהם היה לי אבא והייתי הקטנה במשפחה, אותם הרגעים בהם קיננה בי תקווה שסוף סוף אזכה לחיים טובים כשעליתי לארץ, הרגעים המרגשים מלאי ביטחון שהקמתי משפחה משלי. רגעים שלרוב לא נמשכו זמן רב.

יצא שמרבית הרגעים בחיי היו שונים, לא סטנדרטים, לפעמים אפילו הזויים, במנה מדודה מאד של הנורמליות שכל אחד מצפה וחותר להשיג בחייו. כך ליוו אותי הבלבול, חוסר ההבנה למה זה צריך להיות כך. למה אני לא כמו כולם. במקום לחשוב שאני חסרת מזל, הפניתי את זה דווקא כלפיי.

אני כנראה לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק ראויה. הרגשתי שגורלי הוא לשקוע בבינוניות. בכיתי אל כרית פצעים. לא הרשיתי לעצמי לחלום שמגיע לי משהו אחר, שאוכל להצליח מידי. הפכתי חסרת ביטחון, עטפתי עצמי בהמון הגנות, דיכאתי בי את כל החלומות, ורק שרדתי. התשישות, הדכדוך, האפרוריות והאפסיות דחפו אותי לחפש את מקומי בעולם.

התגלגלתי לכל מיני חוכמות, אמונות, רעיונות. כל ממצא כזה גרם לי לחשוב שהנה, זהו זה. מצאתי. אבל מאד מהר התברר שזה לא שלם, שזה לא אמיתי, שזה שטחי, שזה עוסק רק בעוד ניצול של הנפש והגוף והלב. כך הגעתי לתהום של ייאוש מכל החיפושים, ודווקא אז יצאה דרישה חד משמעית מהלב, למצוא משמעות. ממש במילים האלה. למצוא משמעות. המענה לא איחר להגיע.

לא עבר זמן ומבלי שהייתי מודעת למתרחש,  מצאתי את עצמי על פי הבאר של מים חיים, מצאתי את מקור החוכמה שבהדרגה חשפה בפניי תשובה אחר תשובה, כמו אסימונים שנפלו זה אחר זה. והם עדיין נופלים, והם עדיין מעוררים אותי כל בוקר מחדש. מאז אין יום דומה לאתמול. ואין מאושרת ממני שאין בחיי רגע שפוי, רגיל, דומה לאתמול.

אני מצאתי את אהבת חיי.