משל לאדם שנשך אותו חמור פרא

משל לאדם שנשך אותו חמור פרא. האיש סבל מאד מהכאב ורץ לנהר לטבול במים כדי להרגיע את כאבו. פתאום ראה איש טובע בנהר. הוא משך את האיש והוציא אותו מהנהר. האיש היה כל כך אסיר תודה: היצלת את חיי!!! איך אני יכול להודות לך על כך? אמר לו המציל: מי שהציל אותך זה החמור שנשך אותי. אז  תגיד תודה לזה שגרם לכך שהחמור ינשך אותי.

האדם המציא עשרות שיטות טיפול, אימון והעצמה עצמית, מודעות מלאה, זיהוי מצוקות, וכו'. כולן מכוונות אותנו לטפל בתוצאות שאנחנו חווים כאן ועכשיו כדי להפחית למינימום את החוויות הבלתי נעימות של החיים. אכן כלים מצוינים להתמודדות יומיומית עם מתחים בעבודה, במשפחה ובכלל.

הרבה מאותן שיטות מציעות לנו לגלות את הטריגרים בחיים שלנו שקופצים שוב ושוב כל פעם שאנחנו חווים מצוקה מסוג מסוים. אם עברנו טראומה מסוימת בילדות, פיתחנו בתוכינו מנגנוני התמודדות פסיכולוגיים לא מודעים, והיום כמבוגרים, הרישומים הפיזיים האלה קופצים כל פעם שאנחנו נתקלים במשהו שהמוח והגוף שלנו מזהים כקשור לאותה טראומה של הילדות. יוצא שכדי להתמודד עם המנגנונים האלה שפיתחנו, שהיום לא עוזרים לנו אלא אפילו מזיקים, עלינו לחזור לאותה טראומה, להכיר בה, להשתחרר ממנה וכך גם לשחרר את כל אותם מנגנוני הגנה שפיתחנו נגדה.

בהחלט תרומה לא מבוטלת. אנשים אכן מצליחים בשיטות אלה למצוא כלים להתמודד עם הקשיים של חיי היום יום.

אז פתחנו את כל הקשרים שלא היו פתורים, ועכשיו אנחנו חיים בשלווה ומודעות מלאה.

סביר להניח שבמקרה של המשל הנ"ל, אילו אותו אדם שנשך אותו חמור פרא היה חי לפי אותה שיטת שלווה ומודעות לא היה עונה לאותו איש את אותה תשובה.

לפי מה שעולה מהמשל, אפשר להבין שאנחנו חלקים של תסריט או שרשרת של אירועים שכל אירוע מוביל להתפתחות של האירוע הבא. כשאנחנו רואים את עצמנו כיחידות מבודדות שחוות סיטואציות של נעימות או אי נעימות בחיים, שהן קורות לנו ועלינו לטפל בהן בעזרת המוח המודע וארגז כלים נפשיים, בעצם אנחנו רואים את עצמנו חלק מבודד שחווה חוויות נקודתיות חסרות השפעה לכל דבר אחר.

כשאנחנו רואים את עצמנו כיחידות בתוך רשת שחוות סיטואציות של נעימות או אי נעימות בחיים, ואנחנו מודעים להיותנו חלק ממשהו מורכב, יודעים שלפעולות שלנו יש השלכה לא רק על החוויה הפרטית שלנו אלא למעגלים קרובים ורחוקים יותר עד לרמת מרחק שאנחנו לא מודעים לה, ממש בדרגת אפקט הפרפר המוכר.

חמור פרא נשך את האיש. הוא חווה עכשיו כאב ובלבו אולי מקלל את החמור. יש מצב שהוא גם מפנה עכשיו קריאה ליקום, לאלוהים, לשמיים – למה??? מה עשיתי רע שמגיע לי שחמור ינשך אותי? שהאוטו ייתקע לי בדיוק עכשיו באמצע הכביש המהיר? שתהיה הפסקת חשמל ולא עשיתי שמירה לקובץ שאני עובד עליו כבר שעה במחשב?  למה איחרתי את הרכבת? אנחנו פחות נשאל באותו טון דורש למה זכיתי דווקא עכשיו במפעל הפיס, או למה היכרתי את הבן זוג המדהים ביותר בעולם דווקא עכשיו, וכיוצ"ב. בדברים החיוביים נוח לנו לחשוב שזה דווקא מגיע לנו, למה לא? האיש שננשך חיפש בארגז הכלים שלו דרך לפתור את הקושי שנפל עליו. בדק את הסביבה ומצא לידו נהר, חשב שהמים בנהר יחטאו את הנשיכה ופעל כדי למצוא את הפתרון המתאים לאותה סיטואציה.

אך שם אירע אירוע נוסף שאפשר היה לזהות כעוד מצוקה שנפלה עליו. הוא יכול היה גם להפנות קריאה ליקום/לשמיים ולומר: למה? מסכן האיש הזה, אם לא הייתי מגיע הוא היה טובע? האיש שלנו שלף שוב את ארגז הכלים שלו מול המצוקה ועשה פעולה – הוציא את הטובע מהמים, למרות הכאב שלו הפרטי ובכך שינה את מהות חייו של אדם אחר.

מכל הסיפור הזה עולה שזה נהדר שיש לנו ארגזי כלים מתאימים לעבודה במצבים שהחיים מזמנים לנו. כן, החיים קורים, ורק בבית הספר של החיים מלמדים אותנו איך להתייחס אליהם.

עם זאת, מי שרואה את החיים על כל האירועים שבהם למשהו שהטווח שלו רחוק מאד, מקיף הרבה יותר ממש שאפשר לראות ולדמיין, יודע שבכל רגע נתון הוא שחקן פעיל בקיום החיים בכלל ביקום כולו.

אם נעלה מעל החוויה הרגשית הרגעית הפרטית שלנו, ונראה עצמנו כשחקנים בעלי תפקיד משמעותי בתסריט הקיום, אז נזכה לחוויה האמיתית.